התחלות מקשיב לעיר | ד"ר מיקל לזר

זהו בלוג מסע, אבל לא במובן במקובל של הביטוי.

זהו מסע דרך יצירתיות ומחקר יצירתי/אמנותי.

דיאלוג עם עצמי, עם היסטוריה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה ואמנות.

סדרה מתמשכת של שיחות עם העיר בעידן של גלובליזציה.

טוב…

מאיפה להתחיל?

אני אמן. אני עובד עם מתכות, חמר, אדמה…

אני מדען – מדען של כדור הארץ. אני חוקר סלעים, את האדמה. את אמא אדמה.

ה א ד מ ה …

אז למה לא ערים? הן סלעים. הן אדמה. הן הארץ.

העבודה האמנותית שלי לקחה אותי למסע מהשימוש בחומרים שנלקחו מהאדמה, דרך השימוש באמדה ככלי ליצירת אמנות דרך המכשירים המדעיים שלי.

נשמע מבולבל? איך אתם חושבים שאני מרגיש…?

ועכשיו, מגיאופיזיקאי ימי לסוציולוג של ערים (אבא – אתה שמח עכשיו?) – בניסיון להבין ערים והתפקיד שאמנות עירונית משחקת בהתנגדות ובמהפכה.

אז אני קורא. וקורא. וקורא.

ומגלה שהתקוממויות בתוך העיר המודרנית נועדות לכישלון. ישנן הרבה סיבות לכך, אבל העיקרית היא החוסר בקהילתיות או התחושה השקרית של "קהילתיות" בתוך העיר המודרנית.

כדי שמהפכה תצליח, זה לא מספיק שאנשים יאמינו שהם נלחמים למען מטרה משותפת. הם חייבים להילחם למען מטרה משותפת, מתוך מקום משותף. מתוך תחושה של שייכות, קהילה ודאגות משותפות. דאגות אמתיות.

העיר מפחידה. היא גורמת לנו לניכור. אנחנו רואים מאות, אם לא אלפי פרצופים ביום. כדי שהמוח יוכל להתמודד עם כל המידע הזה, הוא מסווג את המידע – מסדר לפי קטגוריות. הלכתי ברחוב וחלפתי על פניה של מטפלת של ילדה בגן של הבת שלי. זו אישה שאני לפחות שלושה ימים בשבוע. אישה שאני מדבר איתה. היא לא זיהתה אותי בהתחלה. אני לא הייתי "בקונטקסט" עבורה. אז אפשר לצפות שנצליח להתאגד יחד ככה? איך אפשר להילחם בחוסר צדק אם אנחנו אפילו לא מזהים את השכנים שלנו? יש לנו נטייה להתאסף באזורים בעיר בהם גרים אנשים "כמונו". יש לנו נטייה לגור בבניינים מלאים באנשים בעלי אותו סטטוס חברתי כמונו, שמתלבשים כמונו ונוהגים במכונית דומה. אנשים שעובדים בעבודות דומות. עם תחביבים דומים. אנחנו חיים עם העתקים של עצמינו כי זה מה שאנחנו מכירים. זה מה שגורם לנו להרגיש בטוחים. וזה מעלה תחושות של שנאה ובוז כלפי אלה ששונים מאיתנו.

וכמובן שהעיר המודרנית נוטה יותר ויותר לכיוון הזה. הורסים שכונות ישנות ובונים בניינים חדשים. רבי קומות. 20, 30, 40 קומות. זה יותר כלכלי. יותר רווחי. אבל זה גם יותר מנכר. בשנחאי. בסאו-פאולו. הבתים הישנים נהרסו כליל. זה כמעט בלתי אפשרי למצוא כל סימן שאיך החיים היו בערים אלה לפני 100 שנה. לפני אפילו 50 שנה.

והתחושות האלה, איך שהערים בנויות, איך שאנחנו בוחרים לחיות והאזורים בהם אנחנו בוחרים לגור – כל אלה נובעות מאיך שמגדלים אותנו, מאיך שאנחנו חושבים בגיל ההתבגרות. מהעובדה שלמעשה מעולם לא התבגרנו. אנחנו ממעיטים לבוא במגע עם אחרים כי יש מצב שיפגעו בנו. אנחנו בורחים לתוך התא המשפחתי המוגן שמחליף את הצורך בנקודות מגע מרובות. אנחנו מגבילים את החוויה שלנו בעיר, את המגע שלנו עם אנשים מרקעים מגוונים. אנחנו בורחים אל המוכר והמובן. אז… כשקבוצת אנשים, זרים, באים יחדיו בעיר מודרנית כדי למחאות על משהו, בסופו של דבר זה יכשל. לא בגלל שלא שווה להילחם עבור אותו נושא, אבל בגלל שבאופן טבעי זה דורש מאיתנו לבוא במגע עם אנשים שהם דומים לנו, אבל מאוד שונים מאיתנו. תסתכלו על occupy wall street בניו יורק או על מחאת הקוטג' בתל אביב. הם הביאו עשרות אלפי אנשים ביחד ואז נמוגו.

אז הזרים, האאוטסיידרים, נדחקים לשוליים. לשולי העיר איפה ש"אנחנו" לא חייבים לראות אותם או חס וחלילה – לדבר אתם. כשמחירי הדיור עולים בעיר בגלל ביקוש גבוה (אנחנו רוצים לחיות עם "עצמינו"), האאוטסיידרים, העניים, האמנים נדחקים לאזורים היותר זולים, לאזורי המצוקה של העיר שפעם היו מוגבלים לפועלים. האמנים עוברים לגור שם. מנקים את השכונה. זה הופך למקום נחמד, אופנתי. המחירים עולים. האמנים כבר לא יכולים להרשות לעצמם להחזיק סטודיו או דירה. הם נדחקים הצידה שוב.

מתוך הייאוש הזה, הג'נטריפיקציה של העיר, שומעים קולות. התנגדויות קטנטנות שנועדו להיכשל אבל חייבים להישמע. פרח מפלסטיק בתוך חוטי חשמל וטלפון… מלבן "לגו" מבטון שהשאירו על עדן חלון. חתיכות קטנות של אמנות שמשתלטות לאט לאט על העיר כולה. אני לא מדבר על גרפיטי. זה מובן מידי וכולם רוצים להיות הבנקסי הבא. אני מדבר על האמנים ששואבים את ההשראה שלהם מתוך העיר. האמנים שמתנגדים לתהליך העיור ולניכור. האמנים שמשתמשים בעיר כמדיום יצירתי. וביניהם… פסל… צלם… אמן פרפורמנס… מדען…